במאמר הבוקר שנכתב על ידי העורך הראשי של העיתון הרב ישראל פרידמן תחת הכותרת "המניע האמיתי לרצח רבין" מתייחס פרידמן ותוקף בחומרה את התנועה הרפורמית ומייחס לה אחריות על אווירה שנותהת ליהודים לפרשת את חוקי התורה כרצונם.

וזה דבריו: "יו"ר הקואליציה דוד ביטן התבטא בקשר לרצח רבין והצית אש בשדה קוצים. האמירה שלו שהרצח לא היה "רצח פוליטי", הוציאה את צבועי השמאל ממאורותיהם והם יצאו לשחר לטרף. בימים שאחרי הרצח השפל והנתעב ההוא, הם טענו שמדובר ב"רצח על רקע דתי" כי הם רצו לנגח את הימין הדת"ל ולזרוק עליו רפש קולקטיבי כדי שישא באשמת היחיד. עכשיו זה "רצח פוליטי", כי הטיעון הזה משרת אותם במאבק נגד הימין.

רצח רבין לא צמח על קרקע תמימה. שורשי העיוות ניטעו עוד לפני פרוץ המדינה. המדינה, לדידם, הייתה מעל הכל. המטרה "קידשה" את האמצעים. עובדה, התותח שהוריד עשרות בני אדם למצולות עם אוניית הנשק של האצ"ל, שפיכות דמים, התקרא בלשונם "התותח הקדוש". הניסיון לזקוף גו ציוני של אי כניעה לבריטים, הוריד למצולות את אוניית המעפילים "פאטריה" ומאות יהודים קיפדו שם את חייהם. יריבים פוליטיים סולקו מהדרך באיבחת החלטה ציונית כמו הד"ר ישראל דה-האן שנרצח. כך פעלו גם בתי דין השדה של המחתרות. גם בשמאל, גם בימין. הלך הרוח היה זהה.

אבל זה לא היה רק כשמדובר ברצח. אנשים החליטו מה "מעל הכל", ובשמו התירו לשבור את כל המחסומים: לרגל למען אויבים, להעביר עדות שלמות על דתם, להלשין לאו"ם. כל אחד קבע מה "מעל הכל" והתיר לעצמו הכל! גם יהודים שומרי מצוות נסחפו באידיאולוגיה קלוקלת זו. המונים, בלי להיגרר להכללת פרטים, נשטפו בגל העכור ששטף את הארץ. בהעדר כריית אוזן להכוונתם של גדולי התורה, חברו אל אידיאולוגית הכזב – שהעמידה ערכים ברי חלוף בראש סולם הערכים. הם נסחפו בלהט ציוני-משיחיסטי, ששורשיו במנהרות הרפש של אידיאולוגיות מכזבות. הם היו ציונים, על כל המשתמע מכך. את השקפת עולמם סרגו מצמר של חילוניות ופשתים של דת, גם אם הקפידו לחבוש כיפה ולשמור על חלק מהמצוות. האידיאל הציוני הוא זה שהכתיב לעיתים גם את שמירת מצוותיהם. הם אפילו מצאו "היתרים ציוניים", עיין ערך "היתר מכירה". לא בית המדרש הישן והטוב הנחה את אורחותיהם. הם פשוט רתמו את בית המדרש לאידיאולוגיה מבית היוצר של הציונות החילונית – זו שערכים חדשים, ברי חלוף דחקו את תורת האמת שאינה מתחלפת מהוויית חייו של העם. הם רק חיפשו בה עוגנים, נקודות אחיזה. תרו אחרי הכשר לאידיאולוגיה שקדח מוחם האנושי, מתוך מעיין הנצח.

על העיוות הזה לא היה להם פטנט רשום. אפילו עובדי עבודה זרה נקטו במגמה כזו. על הפסוק "וינבל צור ישועתו". כותב רבי מאיר שמחה מדווינסק בעל ה"משך חכמה": "כי הטועים בעבודת גילולים, היו מכניסין דבריהם לאמר כי התורה כיוונה לזה, עד שהשומעים אומרים אילו כיוון הכותב לזה חלילה, המה דברי נבלה".

לאחר שהערכים ניתנו לשיקוליו של האדם, מוחלפים כגרב לפי צרכי האידיאל ולפי עויתות המחשבה של כל אחד, ההידרדרות הפכה בלתי נמנעת. לדידו של השמאל, השלום, למשל, הפך מעל הכל. אחרים עם אותו חוט מחשבה והיגיון מעוותים המשיכו לחשוב שה"אדמה" מעל הכל. ואם ההיגיון האנושי הוא הקובע, אם הם שיחליטו האם ומתי לחצות את הקו האדום למען האידיאל שהוא "מעל הכל", אז יהיה המעשה נפשע ככל שיהיה, הם כבר ימצאו לו תימוכין.

חוט המחשבה הזה נכרך גם סביב השקפת עולמו של רוצחו השפל של רבין. לדידו, מוזן בשטיפת המוח הישראלית, אדמת ארץ ישראל השלמה הייתה הכל. כך הוא החליט. כך פימפמו את מוחו. כך לימדו אותו שאדם יכול ליצור ערכים לעצמו. ואז, אדם בודד, שליח רק מטעם עצמו, החליט לעשות מעשה ולהרחיק צעד נוסף, אחד יותר מדי.

הוא לא למד זאת בשום פרק, סימן או סעיף בשולחן ערוך. הוא לא דלה את המסקנה הנפשעת ממעמקיה של שום סוגיה. הוא לא היה יכול, כי זה לא קיים שם. הוא רק למד שהמטרה, זו שהוא החליט עליה, מקדשת את האמצעים. אלה העקבות שהישראליות החילונית – זו שעמדה בבסיס השקפת עולמו טבעה בתודעתו. התקדימים המעשיים שלה לצד האידיאולוגים קנו שביתה במוחו. הוא יציר כפיה של הישראליות, ושלה בלבד.

הוא לא עשה זאת "כי הוא דתי", אלא "למרות העובדה שהיה דתי". כי מי ששורשיו נטועים בבית המדרש, ובו בלבד, לא יכול להידרדר לרמת שפל כזו. מי שתפיסתו כי התורה היא מעל הכל, מעל השלום, מעל אדמה, מעל הכל, לעולם לא יכשל. מאז סיני הצטוונו בחריטה עמוקה על גבי הלוחות – ומשם בחריטה עמוקה על לוח הלב, לא תרצח! זה לא נתון לפרשנויות, לא ניתן לרוח הזמן, זה לא יכול להשתנות. כי לא תרצח איננו צו הומניסטי! לא תרצח, זה לא תרצח! בכל מקום, בכל שעה, לגבי כל אדם. זה לא משתנה, לא כשזה נגד את האינטרסים של הקמת מדינה, לא כשזה נוגד אינטרסים פוליטיים, ולא כשזה נוגד אינטרסים של אדמה. תמיד תמיד, התורה מעל הכל, ערך נצחי שאינו נתון לשיני הזמן והאינטרס. תורת חיים, לא חלילה, תורת מוות, רצח והרג. והיא זועקת מזהירה, תובעת: "לא, לא תרצח!!!"

יגאל עמיר לא היה חבר בשום תנועה רפורמית. אבל אם הוא תמך לעצמו את יסודות מעשהו במקורות היהדות, זו פשוט רפורמיות. מה היא תנועת הרפורמה? להתאים את "התורה" למציאות כפי ש"אני מבין אותה". לכופף את התורה שלא משתנה למה ש"אני חושב שזה נכון". אם זה לא מסתדר עם הערכים שאני יצרתי, אז צריך למחוק! זה העיקרון הרפורמי, ואם עמיר פעל לדעתו כפי שהוא הבין את היהדות ורצח, זו בדיוק הרפורמיות. אותו עיוות שגורם למשני ההלכה ורומסיה לפרוץ בתערובת לעזרת נשים ולחלל את קדושת הכותל המערבי, אותו היגיון שגורם להם לפרוץ חומות גיור לפי צרכיהם והבנתם, הוא אותו עיוות שפרנס את מהלכיו של יגאל עמיר – אם הסתמך "על פי התורה" ועיקם אותה לצרכיו. זו אותה רפורמיות. כמובן שאי אפשר להשוות בין חומרת המעשים, רפורמה אינה רצח, אבל החוט המחשבתי זהה בעיוותו. אם מזידים בפרשנות התורה שלעולם לא תהא מוחלפת, אתה יודע מאיפה זה מתחיל ולעולם לא תדע היכן זה נגמר! אם לך "מותר" לסלף ולעוות לצרכיך, אל תבוא בטענות כשמישהו אחר עושה אותו דבר לצרכיו בפרשנות אחרת. צדק, בעקרון, יו"ר הקואליציה. זה לא היה רצח פוליטי: זה היה רצח מנימוקים רפורמיסטיים ע"י מי שהישראליות החדירה למוחו שאפשר לנטוש ערכי נצח ולאמץ ערכים זרים ולהציבם "מעל הכל", ולעקם את התורה לפי צרכיו ופרשנותו האישית, רח"ל".